רפ"ק אורטל כהן, בת 38 אמא לנעם, גרה במעלה אדומים. בשירות קבע במשטרת ישראל מ-2009 ביצעה מגוון תפקידים במשאבי אנוש ובמערך החינוך במג"ב.
כיום אורטל היא קצינת הרווחה של אגף המבצעים במשטרת ישראל. היא נכנסה לתפקידה רק חודשים ספורים לפני ה־7 באוקטובר ולא תיארה לעצמה עד כמה מהר תיאלץ להתמודד עם תפקיד שהוא שילוב בין שליחות מקצועית לאתגר אישי עצום.
"ביום שבת בבוקר קמנו להודעות על אירוע חירום חריג. עוד לא הבנו את סדר גודל האירוע. באזור 7:15 בבוקר קיבלתי טלפון מהמפקדת שלי שיש לנו קצין נעדר. הוא לחם בתחנת המשטרה בשדרות. שמו מרטין קוזמיצקס ז"ל והוא היה לוחם מתפ"א (מנהלת תיאום פעולות אכיפה). הבנתי שיש אירוע ואני, כקצינת רווחה חדשה, יודעת שצריך מיד לצאת לשטח, לכיוון הדרום, כי צריך להודיע למשפחה.
מה שקרה הוא שהפיקוד אמר לי שאני לא זזה מהבית, בשל מצב החירום מסכן החיים. את ההודעה הראשונה שלי כקצינת רווחה ביצעתי בטלפון. הודענו לאלמנה, בטלפון, בשעות הצוהריים, כשהתברר שהוא כבר חלל. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלי. האלמנה שהתה בממ"ד עם שלושה ילדים קטנים, לא ידענו איך ומה יהיה ולא רצינו שהיא תקבל את הבשורה בדרך אחרת. נשארתי איתה על הקו וביקשתי ממנה לדבר עם השכנים. היא פחדה מאוד לפתוח את הדלת. מי שחילץ אותה לבסוף היו שוטרים ממתפ"א. בשעה 16:00 הביאו אותה למרכז. במהלך אותו היום התבשרנו שיש לנו אירוע נוסף, עם שני ג'יפים שכל יושבי הרכב, 10 אנשים, מנותקי קשר.
9 מהם אנשי משטרת ישראל ואזרח אחד. זה היה אסון הקרק"לים בקיבוץ בארי. 7 לוחמי מתפ"א, קצין יחידת יואב ואזרח תושב הקיבוץ שהצטרף אליהם. היה ניצול אחד מהאירוע, שנותר בחיים. אותו יום קשה צירף למשפחת השכול של משטרת ישראל 8 משפחות שכולות חדשות מאגף המבצעים בלבד. יחד עם עמיתותיה, כהן נדרשה לעבור מיידית למצב חירום: "זה היה אינטנסיבי מאוד. נכנסנו לבתים, דפקנו על הדלתות, התמודדנו עם כעס, עם כאב. אף אחד לא מקבל אותך בחיבוק כשאת מביאה את הבשורה הקשה ביותר בחיים". כהן מדברת בכנות על השחיקה הרגשית ועל המחיר האישי. כאם חד־ הורית, גם היא לא ידעה היכן נמצאת בתה ברגעי הטראומה, אך המשיכה בתפקידה "מתוך צו השעה".
לדבריה, לצד תחושת שליחות עמוקה, יש גם תחושה מסוימת שהעבודה לא תמיד מוערכת מספיק. "לא כולם רואים את הליווי, את התמיכה, את החיבוק שאנחנו מעניקות למשפחות". עם זאת, היא מדגישה את תחושת הזכות: "אני ממש רואה בזה מצווה. ללוות משפחות ברגע שבו היקר להן מכל נלקח. זו מחויבות שאין גדולה ממנה". "הלב שלי תמיד על השולחן, גם כשאני לא מתקבלת בסבר פנים יפות. אני יודעת שמה שאני עושה זו מצווה גדולה, ועם זה אני קמה בבוקר". אורטל מספרת על ההשלכות ארוכות הטווח של הליווי והטיפול במשפחות שכולות ובפצועים בשעות משבר. "כמו על כל המדינה, ה-7.10 הותיר בי חותם. יש שריטה עמוקה.
האירוע השפיע על צורך שלי לחיות את החיים. אנחנו, קצינות הרווחה, מקבלות תמיכה טיפולית וליווי, גם לפני וללא כל קשר ל-7 באוקטובר, יש לנו מעטפת טיפולית פרטנית וכללית, לשמירה על החוסן הנפשי שלנו". מערך הרווחה במשטרה, היא מספרת, פעל באופן מרשים מאז אותו בוקר ה-7.10 קצינות ליוו משפחות, תמכו בפצועים בבתי החולים, וקיבלו בעצמן ליווי מקצועי כדי לשמור על חוסנן. "כולנו נרתמנו למשימה, המערכת עבדה בצורה הכי טובה שיש, כדי לכבד את הנופלים ולחבק את המשפחות. נהיה עבורן שם, עד עולם".
