כאב שאין לו סוף – לצד גאווה ותקווה

רב סמל אליאור יפרח הי"ד רב סמל אליאור יפרח ז"ל נולד בבאר שבע, גדל כל חייו בבירת הנגב, התחתן ונולדו לו ילדים.

בשנת 2007 התגייס אליאור למג"ב מתוך רצון לשרת שירות משמעותי. הוא היה אהוב מאוד על מפקדיו ופקודיו. בנובמבר 2010 הוא השתחרר וחזר לצה"ל לשירות קבע למשך כארבע שנים.

בשנת 2015 הוא התגייס למשטרה לתפקיד בלש בימ"ר נגב ולאחר מס' שנים התקדם בזכות כישוריו לתפקיד מסווג ביחידת המבצעים הטכנולוגים באגף המודיעין. על אף גילו הצעיר יחסית, הוא הצטיין ונחשב לעילוי בתחום. הוא נודע כשוטר ערכי, אחראי, יוזם, בעל מוטיבציה גבוהה, נאמן ואהוד על חבריו לצוות. לימים, הוא עבר עם אשתו ושני בניהם לאופקים. שבוע וחצי לפני ה-7 באוקטובר הם גילו שחן, אשתו, בהריון שלישי והתרגשו מאוד. ב-7 באוקטובר, נפל אליאור בקרב. במאי 2024 נולד בנם עילאי. אליאור היה בעל תומך ואוהב ואבא מעורב מאוד. הוא חינך את ילדיו לעזרה לזולת ולעשיית הטוב. בשבת, ה-7 באוקטובר, יצא אליאור למשמרת ככוח בילוש (עבודה בשכר) במסיבה ליד קיבוץ רעים. עם הישמע האזעקות, אליאור התקשר לחן ואמר לה שיש חשד לכניסת מחבלים לאופקים והנחה אותה לנעול את החלונות ואת דלת הממ"ד.

בשיחות של אליאור עם חן ובני משפחה נוספים, הוא דאג להרגיע אותם. במקביל הוא דיבר עם קציני משטרה וביקש לשלוח כוחות. בשעה ,7:40 כאשר חדרו המחבלים לאזור, התקשר אליאור למפקדיו ודיווח על המצב, תוך שהוא נלחם בעוז נגד המחבלים ומשמש מגן אנושי של משתתפי המסיבה, מפני המחבלים. בהקלטות טלפון ששרדו נשמע אליאור מדריך את הנוכחים להסתתר ומרגיע אותם. ברגע הקריטי, צעק להם לברוח והגן בגופו על הנמלטים. אליאור נלחם בגבורה עד שנפל בקרב, תוך שהציל חיי אדם רבים. המבלים במסיבה כינו אותו "המלאך השומר שלנו".

"לאחר כחודש וחצי עד חודשיים מרגע האירוע, קיבלתי לידי את מכשיר הטלפון של אליאור", מספרת אשתו, חן. בתוך המכשיר נמצאה אפליקציית הקלטת שיחות, ובה תיעוד קולי מרגש ומצמרר. שומעים את אליאור נלחם באומץ לב. זהו תיעוד ממשי ובלתי ניתן להכחשה. משטרת ישראל סייעה לנו רבות, ובשיתוף פעולה הצלחנו ליצור סרטון המופיע ביוטיוב, הכולל גם קטעים ממצלמות האבטחה, המתעדים את הרגעים הדרמטיים שבהם אליאור, בגבורה בלתי רגילה, סיכן את חייו והציל את חייהם של מבלים צעירים. אליאור היה בעל ואבא מושלם, הראשון לעזור לכולם, ניחן בכריזמה מטורפת, בעל ידע כל כך נרחב. אין חבר שלא אומר: אליאור היה החבר הכי טוב שלי. המשפחה תמיד הייתה אצלו במקום הראשון.

בעל ושותף אמיתי, פעיל בחיים, אבא מעורב. זכיתי להיות אשתו של אליאור, ואם ילדיו. לביא היה בן ,7 הראל בן .4 כשהודיעו לנו בלילה, לביא כבר היה ער. הוא שמע ולא הבין, איך דבר כזה יכול לקרות? הראל עוד ישן. זה היה בלילה שבין שבת לראשון. הרגע שבו קיבלנו את הבשורה ששינתה את חיינו. עד לאותו רגע הייתה בי תקווה. אני מכירה את אליאור. הוא יודע להגן על עצמו. הוא לוחם. מקצוען אמיתי. בעלי רצה להציל כמה שיותר אנשים, "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הוא פעל גם לאור הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

ההתמודדות שלנו היום: אליאור שלי תמיד איתי, גם אם אני לא רואה אותו פיזית. הייתה לנו אהבה מיוחדת וחזקה, ואני יודעת שהוא תמיד נמצא איתי ושומר עלי ועל הילדים. עילאי, שנולד לאחר מותו, נתן לי כוח להמשיך ולא לשקוע. לביא והראל ציפו ללידה שלו, והוא מתנה ענקית שאליאור השאיר לנו , סימן לחיים ולתקווה. ב"ה אני לא לבד. יש לנו משפחות תומכות מאוד, ואנחנו עטופים באהבה. אני חייבת לציין שמחלקת ימ"ר נגב עומדת לצידנו לאורך כל הדרך. הם מגיעים, דואגים לנו, מבקרים אותנו ותומכים בי ובילדים. בכל שנה מאז שאליאור נפל בקרב, הם מלוים את לביא והראל ליום הראשון ללימודים, השנה הראל עלה לכיתה א', והחיסרון של אבא מורגש עוד יותר.

החברים המקסימים הגיעו לבושים במדים, העלו את הילדים לרכבים המשטרתיים ושימחו אותם עם הפתעות וליווי צמוד עד לכיתה. בכל חג מזמינים אותנו להרמת כוסית ומגיעים אלינו ונותנים תחושה של משפחה אמיתית. הילדים הם השמחה והכוח שלי. אני דואגת להעצים אותם ולספר להם כמה אבא אוהב אותם. אבא תמיד נתן להם ביטחון, ואני משתדלת להמשיך את ההרגלים שלנו כמשפחה. אני מסבירה להם שאבא שומר ומגן עלינו, ונמצא עכשיו הכי קרוב לקב"ה. צריך להודות על מה שהיה ועל מה שיש. תודה לאל שזכיתי בגבר כזה. כיצד אתם מנציחים את אליאור? זכינו להכניס ספר תורה בדיוק 13 חודשים אחרי שאליאור נפל בקרב. עילאי, בננו שנולד אחריו, חנך את כיסא אליהו שתרמנו לכבודו של אליאור. כשגילינו על ההיריון, אליאור כתב לי: "יש לי תחושה עילאית" וכך קראנו לו. הזיכרון של אליאור הפך לעשייה חיה, משמעותית. באופקים, יחד עם בית ספר "רגבים" והמנהלת המדהימה מור, ועם ליבי אחונדוב, אלמנתו של אמין אחונדוב ז"ל, קצין משטרה אמיץ שנפל לאחר שהציל מבלים רבים במסיבת נובה, הקמנו מירוץ קהילתי מרגש. הילדים שלנו חברים ולומדים באותה כיתה, וזה היה חיבור מהלב. קראנו למירוץ "הולכים, רצים וזוכרים את השוטרים הגיבורים והוא התקיים ביום ההליכה הבינלאומי, בהשתתפות תלמידי בתי הספר והקהילה כולה". עם ילדי בית הספר הכנו גם מארזים מתוקים לחיילים, משלוחי מנות לכוחות הביטחון ועוד. יחד עם גן הילדים של הראל וספיר אביגזר, הגננת המיוחדת שלנו, הקמנו גמ"ח מזון וקיימנו ערב סליחות לעילוי נשמתו של אליאור.

גם האהבה של הראל לג'ודו הפכה להזדמנות להנציח : עם המאמן רועי יפרח מ"עוצמת יפרח", קיימנו תחרות ג'ודו מרגשת לזכרו של אליאור. בתיכון "גמנסיה" בבאר שבע, בו פועלת מגמת משטרה, הגענו לספר לתלמידים את סיפורו. אני, יחד עם מפקדים וחברים של אליאור, שיתפנו בזיכרונות. אותם נערים יצאו בהמשך למסע שכולו הוקדש לעילוי נשמתו. אני משתדלת להזכיר

לילדים שלנו כמה אבא אוהב אותם, אנחנו מציירים לו, מדברים אליו. אני אומרת תודה.

על מה שהיה. על מה שיש. על שזכיתי לאהוב ולהיות נאהבת על ידי אדם כמו אליאור. על שלושת האוצרות שהוא השאיר לי. ועל כך שהוא איתנו, בלב ובדרך לנצח.

רס"ב אליק פוזדניאקוב נולד בבוכרה למשפחה יהודית וציונית ויש לו שבעה אחים ואחיות. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1997 והשתקעה בדימונה. אליק ז"ל היה ספורטיבי וייצג את ישראל בתחרויות ריצה. הוא נטש את הקריירה הספורטיבית כדי להגשים חלום אחר שלו – להתגייס למג"ב- ימ"ס. אליק ואשתו אולגה הקימו את ביתם בדימונה ונולדו להם שלושה ילדים, מיכל, דניאל וטליה.

הילדים היום בני 12 9.5 וטליה בת 4 בשנת 2012 התגייס אליק למשטרת ישראל ושירת במגוון תפקידים במחוז דרום. הוא החל בלימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה. ביום שישי 6.10.23 יצא אליק למשמרת ערב במסיבת הנובה.

עם הישמע האזעקות החלו המאבטחים לפנות את המבלים מהמקום. בשעה 7:00 פגש אליק את אמיר, אחד המאבטחים. הם שלפו את האקדחים והתקדמו למקור הירי, יחד עם שניים נוספים, ויטלי ואמין. הם התקדמו לכיוון מטע הסמוך לרצועה וזיהו המוני מחבלים חמושים שועטים לעברם. ויטלי נפגע מהירי ונפל לקרקע. אמיר הרים אותו והם התקדמו לכיוון הכניסה הראשית למסיבה ובדרך חיסלו עוד 7 מחבלים.

בכניסה הם נתקלו באש מסיבית והמשיכו להילחם במחבלים הם החליטו לעקוף את האזור ולהגיע ליציאת החירום, שם ארבה להם חוליית מחבלים נוספת. אליק חטף כדור ונהרג במקום. אליק היה אדם שמח, שופע אהבה למשפחה, אבא ובעל מסור, הוא היווה את עמוד התווך של משפחתו, היה ידוע בהתמדה שלו ובאומץ ליבו. "טליה הקטנה לא זוכרת אותו ממש", מספרת אולגה, אשתו של אליק.

ב-7 באוקטובר אליק יצא לעבודה בנובה, בשישי ב-19:00 אני לא ידעתי כלום, וגם בשבת לא הדלקתי טלוויזיה. הייתה אזעקה ונכנסנו לממ"ד. ב-7 בבוקר אליק היה צריך לסיים משמרת ולצאת הביתה. חשבנו לעשות על האש עם חברים.

התקשרתי אליו אחרי האזעקה הראשונה ושאלתי מתי יגיע. הוא אמר: את לא מבינה מה מתחיל פה, יש חדירת מחבלים והמון אזעקות. אמרתי לו: תחשוב, אל תהיה גיבור, אנחנו צריכים אותך בבית, יש לך שלושה ילדים. התחלנו לשלוח הודעות בווטסאפ ובאיזו קבוצה ראיתי שיש מחבלים בשדרות. שלחתי לאליק ושאלתי אם זה נכון. אליק אמר שגם באופקים יש ושאני לא מבינה מה הולך. הוא אמר לי ללכת לממ"ד ולסגור את הדלת. התחלתי להכין אוכל, חשבתי שהוא חוזר עוד מעט. אחר כך חבר שלו התקשר ואמר לי להסתכל מה הולך בנובה. לא ידעתי בכלל שהוא עובד בנובה. הוא לא מספר לי כלום. נכנסתי לחדשות וראיתי מה הולך. לא אמרתי כלום לילדים. בשעה 7:59 הגיעה ההודעה האחרונה ממנו והוא כתב שהוא אוהב אותנו. התחלתי לשלוח לאליק הודעות והוא לא ענה. חבר שלו אמר לי שהתכתב איתו והכל בסדר, אבל עברה עוד שעה ואליק לא עונה להודעות. התחלתי להתקשר לנשים של החברים שלו לעבודה. לא אמרו לי כלום, ובשעה 16:00 הקצין שלו התקשר ואומר שלא יודעים איפה אליק, ושיהיה בסדר.

התקשרתי לאח של אליק שגר על ידנו והוא הגיע אלינו בתוך כמה דקות. ישבנו יחד וב-18:00 הגיעו שוטרים, ראש העיר ומפקד תחנת דימונה. ראיתי בכניסה אותם ולא רציתי לפתוח את הדלת. גירשתי אותם. הילדים היו בבית. הקטנים היו בסלון ושמעו את ההודעה ישר ממפקד התחנה. לגדולה אני סיפרתי.

איך מתמודדים היום? לי אין משפחה פה בכלל, כולם ברוסיה. אליק בא ממשפחה גדולה של 8 אחים ואחיות וכולנו ביחד, הם ממש המשפחה שלי. הם עוזרים כל הזמן, באים אלינו, אחד האחים בא כל בוקר לצאת עם הכלב. שבתות אנחנו עושים ביחד. הילדים היום קצת יותר טוב, אבל קשה מאוד עדיין. הגדולה בגיל ההתבגרות וזה קשה מאוד. אני עדיין לא עובדת.

אליק ואני היינו סטודנטים, הייתי באמצע הסבה אקדמאית לאחות מוסמכת. אין לי ראש בכלל עדיין לחזור ללימודים. כל החיים שלי כרגע הם רק הילדים. אנחנו הנצחנו את אליק באתר הנובה. אחד מהאחים של אליק דתי והוא רצה לקנות מדף לספרים לבית הכנסת וחושבים לכתוב ספר תורה לזכרו. כיצד סייעה לכם המשטרה? היחידה של אליק שומרת איתנו על קשר רצוף. הם תמיד מגיעים לבקר. לפני כמה זמן היו אצלי, מביאים מתנות לחגים ולימי הולדת של הילדים ושלי. ב-23 לנובמבר יש לדניאל יום הולדת והם באו ועשו לו הפתעה. הגיעו עם הרכבים ונסענו לבית הספר ועשו שם מסיבה קטנה ובתיאטרון המקומי בערב הזמינו את רוי בוי למסיבה גדולה. לפני חודש עשינו בת מצווה לבת והגדולה הגיעו מהיחידה, וראש העיר הגיע גם הוא. היה מאוד קשה לחגוג בת מצווה בלי אבא, ומיכל גם שרה את השיר של שרית חדד, אבא גדול. מישהי מהיחידה של אליק עזרה עם השיר למיכל. היחידה זו משפחה.

מה עוזר לך באופן אישי להתמודד? רק הילדים, הם נותנים לי כוחות, להמשיך את החיים. לקראת ה-7 באוקטובר אנחנו עושים אזכרה. לפני שנה עשינו בבית כנסת אבל השנה אני רוצה לעשות משהו קטן, בחוג המשפחה. 

סמל דנית כהן, בת 19 בנופלה, היא בתם של חדה וישי.

חדה היא אמא במשרה מלאה, כמו שהייתה קוראת לה דנית ורנ"ג ישי כהן משרת בשב"ס שנים רבות. דנית הייתה אחות לתמר אור, שיראל, אליה, ליאור, טליה, שנהב ומשי. דנית גדלה בשדרות, למדה בבית הספר "דעת" בקיבוץ סעד עד כיתה ח' ולאחר מכן המשיכה את דרכן של אחיותיה הבוגרות, תמר אור ושיראל, והצטרפה לפנימיית "בויאר" בירושלים.

דנית הייתה ילדה חייכנית, מצחיקה ואינטליגנטית, מלאת אור ושמחה, תלמידה חרוצה, שקדנית וטובה. היא התגייסה לצה"ל ושירתה כסמלת מבצעים בפיקוד העורף. עם סיום קורס ההכשרה, שנמשך ארבעה חודשים, הוצבה בבסיס "אורים" שליד אופקים. תפקידה הצבאי היה משמעותי מאוד עבורה והיה לה חשוב למלא אותו על הצד הטוב ביותר. היא נהגה לומר שבצבא צריך להראות "מאה אחוז ביצועים".

מפקדיה העריכו אותה וביקשו לשלוח אותה לקורס קצינות, אך היא סירבה כיוון שאהבה מאוד את התפקיד ואת הבסיס. בין מכריה הייתה ידועה ככתובת הראשונה לפנות אליה בעת צרה. היא כאב שאין לו סוף – לצד גאווה ותקווה נשות השוטרים והסוהרים | עלון תשפ"ו 9 הייתה סבלנית ואכפתית, השכילה לפעול מתוך היגיון וראייה של מספר צעדים קדימה, וידעה תמיד לתת עצה טובה. הדבר יצר לה מעמד מיוחד בין חבריה ובתוך המשפחה. אחיה ואחיותיה הרגישו שאפשר לספר לה הכול. גם עם אימה, חדה, היו לה יחסים קרובים, חמים ומיוחדים. בסוף השבוע של שמחת תורה שהתה דנית במוצב אורים. כשהחלה המתקפה, הגיעה אל החמ"ל, שנחשב למקום המוגן ביותר בבסיס.

היא ביצעה את תפקידה בקור רוח, העבירה דיווחים שוטפים בקשר, וכל העת לא הפסיקה לתמוך בחבריה ולהרגיע אותם. את אותו אומץ וקור רוח הפגינה גם מול המחבלים עצמם, ובניסיון להדוף אותם, השתמשה במערכת הכריזה של הבסיס ואמרה: "הצבא שלנו פה, הם יחסלו אתכם, כדאי לכם לברוח". דנית נשארה בעמדתה בחמ"ל לאורך כל המתקפה והצילה חיים, הצילה חיילים מהבסיס, חיילי מילואים והגישה עזרה כל זמן שהתאפשר לה.

לאורך כל הירי והמאבק לא הפקירה את החמ"ל, נשארה שם איתנה במקומה עד הרגע האחרון, תפקדה כמו לביאה והתקשרה לכל הדרג הבכיר כדי לדווח. גם כשהמחבלים היו מחוץ לחדר, לא עזבה את הטלפון והמשיכה לבצע את תפקידה, לנסות לעזור, להחזיר אש ולהתגונן, עד שנפגעה מירי שהתחולל בחמ"ל ונהרגה. רב-טוראי דנית כהן נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד )7.10.2023(, בת תשע-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין נוגה שבחבל לכיש. הותירה אחריה הורים, שני אחים וחמש אחיות. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל. "אנחנו גרים בשדרות. באזור 6:30 היה מטח לא ייאמן של טילים. לפני הטילים שמענו יריות של רובים. חשבתי שאולי זה עבריינים. אמרתי ללבעלי לסגור את החלון. נכנסים לממ"ד. אני מאוד מפחדת מקסאמים. לפני 18 שנים פגע טיל ליד הבית שלנו ואני נפגעת איבה", מספרת אמה של דנית, חדה. לא מצאנו את ליאור, הבן שלנו.

ישי אמר שהוא הלך לבית הכנסת, לסדר אותו. ליאור לא ענה לישי שהתקשר. עשיתי אחד ועוד אחד. הרגשתי שחצי גוף שלי משותק. התחלתי לבכות בתוך הממ"ד. דאגנו מאוד לליאור. מסתבר בדיעבד שהוא לא ענה כי הוא הסתתר מתחת למיניבוס 6 שעות. הוא ראה הכל.

היה ליד תחנת המשטרה בשדרות. הוא הציל את יוסי מזרחי, כתב החדשות. הצבא הכניס את ליאור הביתה וכשהוא נכנס קצת נרגעתי, אבל עדיין הגוף שלי לא היה רגוע. על בסיס אורים לא דיברו בכלל בתקשורת. חצי שנה לא דיברו. אנחנו משפחה שומרת שבת. חיכינו למוצ"ש שדנית תתקשר. כשהיא לא התקשרה, אני התקשרתי אליה. אמא אף פעם לא טועה. באותה שעה שהרגשתי שהגוף שלי משותק, זו השעה שהבנו בדיעבד שהיא נהרגה. לא הבנו את כל הסיטואציה. התחלנו להתקשר לכל העולם. הייתה תקשורת לקויה. הסתבר, כי בשלב הזה כולם ידעו כבר שהיא נהרגה. באו להודיע לנו ביום ראשון ב10:30- בבוקר. כל הלילה לא הצלחתי לישון. הלכתי להתכונן ולבשתי בגדים שחורים. תחושה של אמא שלא משקרת. ישבתי וחיכיתי. אני אחות שכולה ולצערי אני למודת ניסיון. הייתה לנו ילדה גיבורה. אני מודה לקב"ה שהילדה הזו ביקשה להיות צמודה אלי. הייתי לוקחת אותה לבסיס והרווחתי עוד זמן איתה. כל דקה הרווחתי. בעלי, רנ"ג ישי כהן, משרת בשב"ס הרבה שנים. השב"ס עמד ועומד לצידנו בכל דבר ועניין. אין דבר שלא בא מיוזמתם: להנציח את דנית, מתחשבים בישי בעבודה ואם יש לו רגעי משבר הם לא עוזבים אותו לרגע, הם איתנו באש ובמים, אנחנו עושים אירועים איתם, גם בשבעה הם התגייסו. מגיע להם שאפו ענק. אני ניסיתי להעסיק את עצמי, להתנדב במרכז חסד, אבל הפסקתי כי ראיתי שזה גוזל ממני כוחות. פעם בשבוע אני פוקדת את הקבר, לבד. משקה מסביב. החיים היום אחרים לגמרי. החגים מאוד קשים לי. ספרי על ההנצחה של דנית ז"ל הדפסנו סידורים, תהילים, סטיקרים, ברכונים, מזמור לתודה, תפילות הדרך לזכרה, קיימנו הפרשות חלה.

לאחרונה היינו בחברת הפניקס והם הנציחו אותה, יחד עם עוד 26 חיילים, שהצילו חיים. גם בבית הספר בויאר מנציחים אותה. דנית לא דיברה איתנו תוך כדי הקרבות, לא התקשרה בשבת. היא אמרה לחברות שלה: אני לא רוצה לצער את אמא שלי. היה לדנית כיבוד הורים גדול. אמרתי לה תמיד: את קרן אור שלי. אומרים שצריך להמשיך את החיים, אבל אני עוד לא שם. אני עוד לא משלימה עם העובדה שאני אמא שכולה. אני עוד מחכה לה שתבוא. אני לא ישנה. אני עוד בציפייה שאולי היא תפתח את הדלת ותיכנס.