כך מלווה הפוסט טראומה את חייהם של הסובלים ממנה, ממרחק הזמן
סיפורו של רנ״ג יורם בן חמו
רנ״ג יורם בן חמו מתמודד עם פוסט טראומה ומשתחרר לאחר 30 שנות שירות. הוא סבל מפוסט טראומה כבר מפסטיבל ערד.
זה סיפורו:
"ב-7 לאוקטובר היינו 8 חבר'ה מהיס"מ, כולל החטוף רני גווילי, במסיבה בפורום בבאר שבע עד 4 בבוקר. בשעות הבוקר המוקדמות התחילו הקפצות. קפצתי עצמאית למתקן שלנו בבאר שבע. היו שם ארבעה שהתארגנו כבר, כולל ראש הצוות שנהרג לאחר מכן, אלכסיי בודובסקי.
ראיתי שלושה שוטרים שמתארגנים ועליתי איתם לרכב. הדלקנו את הקשר ושמענו על אירוע באופקים. התחלנו לנוע לכיוון.
קיבלתי בקשר שיש מחבלים בתדהר והמשכנו לשם. ואז שמענו שאין שם מחבלים. לאחר מכן קיבלנו הודעה שיש מחבלים ביכיני והתקדמנו לכיוון נתיבות. בנתיבות הבנו שהמחבלים עלו על ג'יפ 3008. שני המחבלים חוסלו. בקשר אנחנו שומעים את בודדובסקי בקרב ברעים. הוא ביקש שיגיעו אליו, אבל דרך אופקים. התחלנו לנוע לכיוונו וזה מה שהציל את החיים שלנו.
ברעים הצטרפנו לקרב שהתנהל בשטח פתוח. היום שם עשרות. מנענו את המשך הרציחות ושריפת היישוב. גנבנו מאג למחבלים והתקדמנו לכיוון השטח המיוער. הייתה אש כבדה.
בצהרים הצלחנו לחבור לכוח מימין ואז ראינו את המחזה הנורא, אלכסיי, אוריאל אברהם, דמרי פצוע מירי, איגור פצוע מירי, ליסק פצוע, אריק פצוע ועוד פצועים. לא היו לנו מספיק ידיים להרים את הפצועים וההרוגים. אני ויונתן לא נפגענו בגוף.
הרמנו את ההרוגים לרכב ושמרנו על הציר. נשארנו עד 7 בערב ואז התקפלנו מרעים לכיוון תחנת אופקים. האירוע היחיד באותו הזמן היה הבית של רחל הידוע. נשארנו שם עד הבוקר, למעשה במשך 24 שעות.
ואז התחיל המסע של בתי חולים, לוויות, ליווי בשיקום, ליווי משפחת החטוף.
אני הכי מבוגר ביחידה, בן 52, אב לשלושה ילדים, נשוי. רק בשעה 14:00 בשבת נתתי למשפחה אות חיים.
היינו 15 פצועי ירי, 2 הרוגים וחטוף אחד. כולם מיס"מ נגב, באזל בבאר שבע.
אני מבין מה זה פוסט טראומה ומתחיל לנווט בין כולם. זיהיתי שגם לאחרים יש פוסט טראומה. לכולם היו תסמינים.
מה זה פוסט טראומה? אין לך פחד למות, יש מחשבות אובדניות, אין אושר בחיים, כל יום אתה נלחם במשהו שחזק ממך. הסיוט האמיתי הוא בלילה, אתה קופץ מרעשים, דרוך כל הזמן. אתה אף פעם לא נינוח.
זה משפיע על הילדים, על האישה, כולם חרדתיים.
משרד הביטחון תומך בי ובמשפחה. הילדים מטופלים, האישה מטופלת.
עם פוסט טראומה מתמודדים כל החיים.
אחרי השחרור מהמשטרה אני רוצה להתנדב בשיקום. אני רוצה לעזור לפצועים כמוני. לשמחתי, יש היום מעטפת מעולה שאני לא קיבלתי בעבר. אני נאבקתי שנים.
שילמתי מחיר כבד על השירות. הזנחתי את הבית לגמרי, אשתי הבינה ולא הבינה. אמא שלי הפכה לסיעודית ביום האירוע, וידעתי וגיליתי על כך רק לאחר שבוע. החברים לעבודה הם יותר ממשפחה.
יש לנו סדנאות חוסן. היו כל מיני משקעים ואנחנו מנסים לעשות טוב אחד לשני.
הדבר שהכי קשה לי כיום הוא שאני יושב בבית כבר כמה חודשים, מתחנן להשתחרר וממשיך לקבל משכורת. יש 137 כמוני שיושבים בבית ומקבלים משכורת. אני בא פעם בחודש ונפגש איתם. חשוב לי להגיד, שיש הרבה בושה בפוסט טראומה, אבל אין במה להתבייש!"
