הציל וחילץ תחת אש את הילדות שהוריהן נורו למוות בידי מחבלים בשדרות

מאיר נשוי + שלושה ילדים, תושב שדרות. משרת בבית סוהר אשל וזה סיפורו. "הגעתי לשדרות לפני 13 שנים, בעקבות אשתי, ואני חבר כיתת הכוננות בעיר. בכל פעם שיש צבע אדום, אני עולה על מדים ומחכה להקפצה של הרבש"צ. בסביבות 7:00 בבוקר שבת הרבש"צ פנה אלי. מכמות האזעקות הבנתי כבר שאנחנו במלחמה. הבומים פשוט לא הפסיקו. הלכתי להתארגן ותוך כדי אני מקבל ממנו הודעה שיש חדירת מחבלים לעיר. הוא אמר לי פשוט לקחת את הנשק ולצאת. לפני יציאתי, תידרכתי את הבן שלי שלא לפתוח לאף אחד את הדלת. שמענו בשלב הזה יריות בסמוך לבית ואני חייב לומר שהבנתי שיש מחבלים, אבל לא העליתי על דעתי שהחדירה היא מעזה. יצאתי עם הרכב והתחלתי להקשיב מאיפה מגיע הירי.

שמעתי ירי מכל הכיוונים ובמקביל ראיתי אנשים הולכים לבית כנסת, הזהרתי אותם וקראתי להם לחזור מיד הביתה. נסעתי בהתחלה לכיוון הספרייה ואז נסעתי לכיוון תחנת המשטרה בעיר. כשהגעתי לתחנת המשטרה, הגיע איתי גם הרבש"צ שלנו. קלטתי במקום גם את הקב"ט של תחנת המשטרה, עם עוד שוטר שלאחר מכן נהרג שם. התחלנו לרוץ לכיוון המחבלים שפנו לצד האחורי של התחנה. ניהלנו מולם קרב. בזמן הריצה עברתי ליד הרכב של משפחת אסולין ושמעתי את הילדה צועקת "עיזרו לנו". חזרתי אחורה, פתחתי את דלת הרכב ואז הילדה אמרה לא לא. היא חשבה שאנחנו מחבלים. אמרתי לה שאנחנו משטרה. הגדולה הייתה ישובה על הכיסא והילדה הקטנה ישבה על הרצפה. האמא הייתה כבר ירויה על הכיסא, במושב הקדמי. הילדה שאלה אם אנחנו של ישראל ואמרתי לה שאנחנו משטרה. היא ביקשה עזרה ואמרה: יש לי פה תינוקת. התכוונתי להוציא החוצה את הילדה הקטנה והיא התחילה להרביץ לי. היא הייתה מפוחדת מאוד. תפסתי אותה הפוך ורצתי עם שתיהן לכיוון כיבוי אש הישן, לכיוון ג'יפ צבאי ממוגן שראיתי. נתתי אותן לחייל שעמד שם והוא בהמשך לקח אותן אליו הביתה לממ"ד. אני בינתיים חזרתי ללחימה. כל החילוץ התנהל תחת אש ועוד עם צלף על הגג. המשכתי להילחם יחד עם הכוח עד מאוחר, בסביבות 14:30-15:00 . עזבתי כשנגמרה לי התחמושת והבנתי שאני לא יכול להועיל יותר. בהמשך לקחתי את המשפחה שלי ונסענו לאשקלון, למשפחה המורחבת שלנו. באותו הרגע אתה פועל על אוטומט, ממש לא מעכל את כל מה שמתרחש אל מול עיניך. קשה להאמין שזה קורה, אלו סצנות שלא רואים אפילו בסרטי אימה. אני עדיין בשדרות, בכיתת הכוננות. התושבים שנשארו עדיין צריכים אותנו. לאחר כשבועיים באתי לבקר את הילדות ברחובות, אצל הסבתא שלהן.

כולם אומרים שאני הצלתי את הילדות, אבל האמת היא שהילדות הן אלו שהצילו אותי. אני חייב להן את החיים, משום שאם לא הייתי מתעכב לידן, ייתכן מאוד שהייתי נהרג בעצמי".